רשב״א על בבא מציעא י״ב

1 זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו. פירש רש"י ז"ל: והפקירו לכל הקודם. והזקיקו לפרש כן, מה שאמרו בפרק השואל לקמן בבא מציעא קב, א גבי גללים, הקולט מן האויר הרי אלו שלו, ואם איתא לדר' יוסי בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, תקני לו אויר חצרו, ופריק רבא, אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. ואקשינן והא מבעיא בעי לה רבא זרק ארנקי בפתח זה וכו', ואי סלקא דעתין במתנה קא בעי רבא ולא בהפקר, מאי קושיא, לימא כי קא מבעיא ליה במתנה, ומשום דאיכא דעת אחרת מקנה, אבל בהפקר פשיטא ליה. ואיכא למידק, אי בהפקר היכי מוכח לה רב פפא, מדבעי ר' ירמיה במתנה היאך, וקבלה מיניה ר' אבא במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואינו מגיען, והא רב פפא גופיה הוא דקאמר דעת אחרת מקנה אותו שאני, ומוכח לה מהא דר' ירמיה. ויש לומר, דשאני הכא דהפקר שהוא מדעת בעלים, כדעת אחרת מקנה אותו הוא. ואם תאמר, אם כן היינו כדעת מאן דאמר התם בנדרים בשלהי אין בין המודר נדרים מג, א, הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לידא דזוכה, אף הפקר נמי עד דאתיא לידא דזוכה, דאלו למאן דאמר התם הפקר לאו כמתנה, אלא מכיון דנפק מידיה דמפקיר, אסתלק ליה מיניה מפקיר לגמרי, ולא חשבינן ליה כזוכה מידא דמפקיר, הכא נמי ליכא דעת אחרת מקנה. יש לומר, דאפילו הכי כיון דבשעה שיצא מתחת ידו, הפקירו מדעתו לכל הקודם, הרי זה כדעת אחרת מקנה. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמכל מקום אי שני בין הפקר זה להפקר דעלמא, והרי זה כמתנה וכדעת אחרת מקנה, אכתי מאי קא מקשה התם בפרק השואל מהא, לימא ליה שאני התם דהפקר מדעת הוא וכדעת אחרת מקנה אותו הוא. ויש לומר דרב פפא הוא דסבירא ליה הכי, דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותו, ודקא מקשה התם לית ליה הכין, אלא כיון דמשעת הפקרו נסתלק לו אין כאן דעת אחרת מקנה בשעת קנינו. ומאן דמתרץ ליה נמי התם שאני הכא דמפסיק כלי, הוא הדין דהוי מצי לתרוצי ליה כסבריה דרב פפא דדעת אחרת מקנה אותו שאני, אלא דניחא ליה לתרוצה למאי דסבירא ליה למקשה, ועוד דקושטא דמילתא קאמר ליה, דכל היכא דמפסיק כלי, אין אויר חצרו שאין סופו לנוח קונה לו. והראב"ד ז"ל פירש להא דזרק ארנקי במתנה, כפשטא דשמעתין. אלא דאיכא למידק עליה מההיא דהשואל, ומסתברא כותיה, ואי מההיא דפרק השואל, לא קשיא, דכיון דאמר רבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, ליכא בהא לאפלוגי בין דעת אחרת מקנה לדאין דעת אחרת מקנה, דכיון דלא נח ודלאו כמונח דמי, אם כן הרי זה כמי שלא נכנס לתוך חצרו כלל, וכשלא נכנס לחצרו דעת אחרת מאי אהני ליה, הרי זה כאומר לחברו ארנקי שיש לי כאן ליקני לך חצרך, דלא קני, ומדאיבעיא ליה לרבא הכא, שמעינן דאסתפוקי אסתפוקי ליה אי כמונח אי לא כמונח, כיון דאיבעיא ליה בהפקר או במתנה, ופריק לה, דכשאין מפסיק כלי הוא דאסתפק ליה, אבל במפסיק כלי פשיטא ליה, כן נראה לי. ובעיין לא איפשיטא, והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע, והילכך לענין מתנה מוציאין ממקבל לנותן, דמקבל חשבינן ליה לעולם תובע דממונא בחזקת מריה, וכל שכן דאין מוציאין מנותן למקבל, אבל בהפקר כל הקודם וזוכה בו אין מוציאין מידו, והא דאמר בגיטין עט, א גבי מתניתין דהיתה בראש הגג וזרק לה גיטה, כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, נשרף הרי זו מגורשת, אמר רב נחמן בר יצחק לא שנו אלא שקדם גט לדליקה, אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת, דמעיקרא לשרפה קא אזיל. שאני התם דכיון דקדמה דליקה, כאלו זורקו לכתחלה לתוכה של דליקה לשורפו דמי, אבל הכא כי זרקו ראוי היה לנוח בתוך הבית. ומתגלגל אפשיטא לענין מתנה דקני אף על גב דלא נח, ואף על גב דגבי שבת לאו כמונח דמי עד דנייח על גבי משהו, כדאמר רבא התם בפרק הזורק שבת ק, א.

2 מתני': מציאת בנו ובתו הקטנים. פירש רש"י ז"ל: דמציאת בתו, משום דכתיב בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה. ולפי פירושו, הא דאמר ר' יוחנן לקמן בבא מציעא ע, ב לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול, אבנו דוקא קאי, אבל בת, אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה, מציאתה לאביה, דהתורה זכתה לו. וכן כתב כאן הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו, וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל כאן ע"ב ד"ה ופליגא, וכן מוכח בבבא קמא פרק החובל בבא קמא פז, ב, וכן מוכח בסמוך ע"ב, דאקשינן האי שפחה היכי דמי, אי דאיתיה לאב, דאביה הוא דהויא, ואסיקנא דאיתיה לאב, ומאי הרי הן שלהן, לאפוקי דרבה, ולאב הויא. ומיהו איכא למידק דהא בריש פרק קמא דקדושין ג, ב, וכן בכתובות פרק נערה שנתפתתה כתובות מז, א, אמרינן דכי כתיב בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב, ואצטריך קרא לכסף קדושיה דהוי דאב, משום דכתיב אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו אב, ואצטריך קרא למעשה ידיה, דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה, ולא נפקא לן מבנעוריה דההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב, ותנן שם האב זכאי בבתו במציאתה, ופריש בגמרא מאי טעמא משום איבה, וצריך עיון.

3 ופליגא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן, דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכתב רבנו תם ז"ל: דכיון דקיימא לן כר' יוחנן, הא דתנן בפרק בכל מערבים עירובין עט, א חלון עט, ב ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים. לא קטן ממש, אלא אפילו גדול וסומך על שלחן אביו, זהו קטן, ואינו זוכה לאחרים בשל אביו, דידו כיד אביו. ואין הדבר הזה נראה כן, דהכא משום איבה הוא, וכשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו, ליכא איבה, ושם במקומה בערובין הארכתי בה יותר ד"ה ומזכה בסיעתא דשמיא.

4 אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר. פירוש: דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון ולקנוניא. והא דאוקימנא בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, לאו משום דחיישינן דלמא משקר ומשום קנוניא, אלא דמילתא דלא רמיא עליה הוא, דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר אי לוה מיד אי לא, הילכך לא מהמנינן ליה.

5 אלא כשאין חייב מודה. כלומר, דטוען פרעתי,

6 כי אין בהן אחריות נכסים אמאי מחזיר. דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה, ולא משום דנפל ואיתר ליה, דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן בבא מציעא יג, א הוא דחדית ליה, אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה, מהימן כדמהימן במלוה על פה, דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר, היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי ב"ב ע, א, והכא ליתיה לשטרא בידיה, וזה אומר ממני נפל.

7 אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו. דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו, דלמא אצטריך לזוזי לקמיה, וספרא הוא דאתרמי ליה השתא, והילכך אפילו בשטרא דמפיק מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה.

8 ופריק: כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי. ומתוך ריעותן אנו חוששין להם. ומכאן נראית לי קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל פי"ח מהל' גזילה ואבידה הל' יח שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר, הני מילי לכתחלה, הא אם החזירו מוחזר וגובה בו, ונראה שדקדק אותו מלשון משנתנו, דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול, ומכאן הויא תיובתיה, דאינהו ודאי בקיאי בדינא דמתניתין, ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר, ואי איתא, מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו, השתא האי דנפל ולכתחלה לא יחזיר, אם החזירו מוחזר ולא חיישינן, שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחלתן ועד סופן, ניחוש להו, אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה, כל שטרי דעלמא ניחוש להו וכל שכן האי כשהחזירו, והוא הדין דהוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי, אלא דהכי לא אתפרשא בהדיא, ועוד דרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא, וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו, ולקמן בבא מציעא יט, א גבי מצא גט אשה בשוק, נראה בהפך מדבריו לפי סוגיית השמועה.